ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2013 > ספרות תרגום 2013

בת המטבח

בת המטבח

הספר בת המטבח
מאת
תרגום
עמודים 302

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

בת המטבח, כריכה אחורית

מה פירושו של דבר להיות נורמלי?
אחרי מותם הבלתי צפוי של הוריה, ג´יני סֶלוַוג´יוֹ הביישנית והמסוגרת —
בחורה צעירה עם תסמונת אספרגר — מוצאת נחמה במטבח. הקיצוץ, החיתוך והבחישה השיטתיים מרגיעים אותה, והארומה העשירה של מרק הריבוליטה — מנה שהיא משחזרת בקפדנות ממתכון הכתוב בכתב ידה של סבתה האיטלקייה — משרה עליה שלווה. אבל היא גם מביאה איתה מבקרת בלתי צפויה: הרוח של נונה — הסבתא — עצמה, ובפיה אזהרה סתומה באנגלית פשוטה — "אל תיתני לה" - לפני שהיא מתפוגגת.
ג´יני פונה אל אוסף המתכונים שלה ומגלה שהיא יכולה לזמֵן את רוחו של כל אדם מת שאת המתכון שלו היא מכינה. המתנה הזו מובילה אותה לידידות בלתי צפויה ולדלת הנפתחת לחיים חדשים. אלא שאז היא מוצאת מכתב חבוי ובו תצלומים משונים בשחור־לבן. המפתח לתעלומה טמון אצל המתים, ויש רק דרך אחת לקבל מהם תשובה...

"קול ייחודי, דמויות בשלות וקורטוב של קסם – כל המרכיבים הנכונים!"
ניו יורק טיימס

 

קטע קריאה מתוך הספר
בת המטבח

מאנגלית: אורטל אריכה

1
 
מרק לחם
 
הריבּוֹליטה הטובה ביותר
 
שמן זית, 4 שיני שום כתושות, 1 בצל קצוץ גס, 1 קופסה גדולה של עגבניות משומרות, 1 קופסה גדולה של שעועית משומרת, 1 כרוב עלים, ½ כיכר לחם חתוכה לקוביות.
 
משחימים שום ובצל בשמן, לא יותר מדי, מוסיפים עגבניות מעוכות ביד עם הנוזלים שלהן, מכסים במים עד מחצית מגובה הסיר, מביאים לרתיחה, מסננים את השעועית מהמים, שוטפים פעמיים ומוסיפים למרק, חותכים כיכר לחם לקוביות ומוסיפים למרק, מבשלים מספר דקות, מתבלים במלח ופלפל לפי הטעם.
 
 
דברים רעים באים בשלשות. אבא שלי מת. אמא שלי מתה. אחר כך, ישנה הלוויה.

יש שיגידו שכל אלה הם בשורה רעה אחת. בשבילי הן נבדלות.

בית הקברות זה החלק הקל ביותר. קול חרישי מנחם, הארונות סגורים, ואני יכולה פשוט לעמוד ולהתבונן כאילו אני בכלל לא שם. האיש עם הגלימה מדבר ("מנתח מהוּלל... אֵם אוהבת...") אחר כך אמנדה ("הלם לכולנו... ההורים הטובים ביותר שיכולנו ל..."). אני נועצת את מבטי בילדות, הבנות של אמנדה, שאנון ופַּרקֶר. הן צעירות יותר משהייתי אני בלוויה הראשונה שלי. זאת עכשיו, בגיל עשרים ושש, היא השנייה שלי.
 

קר. הם בטח חיממו את הקרקע כדי לחפור את הקברים. אחרת האדמה לא היתה נכנעת לאֵת. לא בדצמבר, לא בפילדלפיה. אני יודעת את זה מניסיוני עם הגן.

 

אחרי שאמנדה מסיימת לדבר, היא צועדת חזרה לעברנו ונשענת על בעלה. היא משתנקת, ואני רואה את זרועו של בּרֶנאן נשלחת לאחוז בה. היא מרכינה את ראשה, נצמדת אליו עוד מעט, עד שהיא כמעט חבויה. פרקר, שחבוקה בידו השנייה של ברנאן, שומטת "צ'יריו" אחד ומתווה צורת עיגול בפיה הזעיר. אכזבה, הפתעה, משהו. אני מקווה שהיא לא תפרוץ בבכי. כולם בוכים חוץ ממני ומהבנות. הן לא בוכות כי הן קטנות מדי. אני, כי אני לא מעכלת שזה קורה באמת.

 

דקול חדש, קול של גבר, פותח בדברים. אני לא מקשיבה למילים. אני לא מרגישה שהלוויה הזאת מתרחשת באמת. אני לא מרגישה שאני באמת כאן. אולי זה טוב. כאן, זה לא מקום שאני רוצה להיות בו. אבא מת. אמא מתה. אני לא מוכנה.

 

אני מביטה בידיים לופתות ממחטות. אני רואה כפות רגליים נעות הלוך ושוב על הקרקע הגבשושית. כל הבהונות פונות לכיוון אחד, עד שלפתע, כמו למתן אות שהחמצתי, הן לא. אני הולכת לאט כדי לא ליפול. אמנדה שולחת את ידה לאחור ומסמנת לי. אני באה בעקבותיה למכונית. אנחנו נוסעות חזרה הביתה בדרך לא מוכרת. אני מרכינה מבט לחצאית השחורה שלי שזרוּעה שערות חתול לבנות, וחשה את נעלַי השחורות הצרות לוחצות.

 

אבל בבית המצב גרוע יותר. אין לי אף רגע אחד לעצמי לפני שהבית מתמלא. זרים נמצאים כאן. משבשים את הדפוסים שלי. נושמים את האוויר שלי. אני לא רק מתקשה עם קהלים, קהלים מתקשים איתי. אם זה היה יום רגיל, אם הכול היה כשורה, הייתי יושבת עם המחשב הנייד שלי לקרוא ב"קיצֶ'רָאטי", אבל המחשב הנייד שלי בעליית הגג שמשמשת אותי כחדר שינה, בקומה השלישית. ישנם גופים רבים מדי ביני לבין המעקה, ואני לא יכולה לחמוק למעלה. זה הבית היחיד שלי ואני מכירה בו כל פינה ופינה, אבל ברגע זה הוא מלא פולשים. אם אשא את ראשי, אראה את הפנים שלהם, אז אני מרכינה מבט ורואה את כל כפות הרגליים שלהם. הנעליים שלהם, שחורות כמו ליקריץ, או חומות כמו עור, מכניסות פנימה את הרפש והמלח מבית הקברות ומהרחוב. עשרות.

 

בלי להתכוון להקשיב, אני בכל זאת שומעת דברים מסוימים. אני שומעת, היא לא הבכורה? ולא לקום לכבודם של האנשים שגידלו אותך כמו שצריך, אני פשוט לא יודעת, ומוזרה מספיק כשהיא היתה ילדה קטנה, אבל עכשיו היא תימהונית לחלוטין, וקרוליין באמת תמיד פינקה אותה משהו נורא. אני מתהלכת ביניהם כדי לחמוק מתשומת לב, אבל השיחות האלה חדלות בקרבתי, וכך אני יודעת שהם מתכוונים אלי. כשאנשים מפנים אלי את תנחומיהם, אני אומרת "תודה" וסופרת עד שלוש, ומתרחקת משם. פעם אחת אני מוצאת את עצמי בפינה ולא יכולה לזוז, אבל אמנדה באה להרחיק משם את האדם האחר. אני חשה שניצלתי.

 

נעשה חם, גרוע מכך, כאילו הם לא רק בתוך הבית, הם בתוך הגוף שלי. רומסים את דופנות הקיבה שלי. מתנדנדים על הצלעות שלי. הם נוגעים בכל דבר בבית, אצבעות חיוורות כמו תולעים ליליות פושטות בהמוניהן על מסגרות תמונות ועל ידיות הדלתות ועל הרהיטים, ואם יגיעו אלי, הן יזחלו על עורי ויכסו אותו כליל.

 

אני נושאת מבט, מסיבה אותו, תרה בעיני אחרי משהו מרגיע. הדברים האלה נותרו כמו שהיו תמיד, אני אומרת לעצמי. הדברים האלה לא השתנו. רצועת עיטור הגבס, סבך ברוחב שלושים סנטימטרים של צורות מסתעפות מתפתלות לאורך התקרה הלבנה הרחבה. דלתות גבוהות שקומתן כפולה מקומתו של אדם, מתנשאות לגובה שלושה-ארבעה מטרים לערך. יש המון מקום שם למעלה. זה הבית שלי. אלה עצמותיו. עצמות טובות.

 

ואז אני חשה נשימה חמה ואת גופו הבצקי המוצק של מישהו במרחק צעדים אחדים בלבד. זאת אחת הדודות הגדולות שלי. אני מזהה את השומות בצווארה. היא אומרת, "אני כל כך מצטערת, ג'ינֶוְורָה. את ודאי מתגעגעת אליהם מאוד."

 

היד שלה קרובה לזרועי. האפשרויות שלי מוגבלות. אני לא יכולה לברוח. אני לא יכולה להתמודד עם זה.

 

אני מאבדת את עצמי באוכל.

 

מִרקמו הרטוב, העשיר, של שוקולד נמס. איך שגבינת עזים מיושנת טובה עוטפת את הלשון. בצק פסטה משיי למגע אחרי שיצא ממכונת הפסטה ונח די זמן. איך שריחם של בצלים משתנה, תוך שעה, מגולמי לרך ובשל, מחריף למתקתק, וכל זה אפילו בלי לטעום. הקסם הפשוט ביותר: איך חום מחולל שינוי.

 

"את לא מתגעגעת אליהם?" הדודה הגדולה אומרת.

 

אני רוצה להגיב לשאלה שלה, אני יודעת שכך מנומס, אבל אני לא יודעת מה לומר. עברו רק שלושה ימים. געגוע לא יחזיר אותם. ומה זה משנה בכלל? לא ראיתי את האישה הזאת מאז שהייתי בת שש. וקרוב לוודאי לא אראה אותה שוב, אלא בעוד שנים. מה אכפת לה איך אני מרגישה?

 

בעיני רוחי אני עומדת מעל מחבת כסופה של בצלים בזמן שהם מיטגנים. החמימות שאני חשה היא חמימותה של הכירה. כבר המלחתי את הבצלים והם מאבדים את צורתם, מרכזים את טעמם. בידִי הדמיונית אני מחזיקה כף עץ, נכונה לבחוש.

 

'ינוורה, יקירה?" אומרת הדודה הגדולה.

 

"דודה קוני," קולה של אמנדה מתפרץ לשיחה. "תודה רבה שבאת."

 

"אחותך נראית מוטרדת," קוני אומרת.

 

אני מהנהנת. מוטרדת. כן.

 

"זאת תקופה לא קלה לג'יני. לכולנו," אמנדה אומרת.

 

אני רואה את ידה נחה על כתפה של קוני, חופנת את קימור הכתף, אצבעותיה הדוקות. אני מציצה בפניה של אמנדה, ועיניה עדיין אדומות וכאובות למראה מדמעות. הלוואי שיכולתי לנחם אותה. אני מתרכזת בטבעת הזהב המוכרת שלה. היא בצבע קליפת בצל. בצלים צהובים הם לא צהובים באמת, זה רק השם שלהם. בדיוק כמו שכרוב אדום לא אדום באמת, ותפוזי דם לא מדממים.

 

"נורא מה שקרה. נורא ואיום. אתם צריכים לתבוע," אומרת קוני.

 

"אנחנו חושבים על זה," אומרת אמנדה.

 

"הם היו כל כך צעירים," אומרת קוני.

 

אני אומרת, "הם לא היו צעירים מאוד," כי הם לא היו. אבא היה בן שישים וחמש. אמא חגגה לא מכבר חמישים ותשע. לפני שבועיים ערכנו לה מסיבת יומולדת, זמן קצר לפני שנסעו. היא אפתה את העוגה שלה בעצמה. כמו תמיד. קטיפה אדומה.

 

"אנחנו מתגעגעות אליהם משהו נורא," אומרת אמנדה, לא לי. קולה לא יציב. "אנחנו שמחות שאת ודוד ריק באתם, קוני. את רוצה לבוא לפגוש את הבנות שלי?"

 

"כן, בבקשה, אנחנו כבר לא מגיעים לכאן לעתים קרובות," אומרת קוני. היא מניחה לה להוביל אותה משם. אבל ברגע הבא מישהו אחר בא לקראתי, ואני פשוט לא מסוגלת לסבול את כל הנעליים האלה, כל הגופים האלה. כמה פעמים יכולה אחותי להציל אותי. פעמיים, שלוש, חמש כבר ניצלתי את כולן?

 

איש ללא שׂיער מצטופף ליד כתפי הימנית, ראשו חיוור ולח כמו חזה עוף. פיו מריח כמו מֵי שעועית.

 

'יני תכולת העין! בפעם האחרונה שראיתי אותך היית כל כך קטנה! כל כך קטנה! כזאת קטנה!" הוא מכריז ומחווה, ידו מקבילה לרצפה.

 

"גדלתי," אני ממלמלת. אני צריכה להימלט איכשהו, אז
ללא התנצלויות אני פונה ללכת משם לעבר המטבח. חמישה
צעדים, שישה, שבעה, מתפללת שאיש לא יבוא אחרי. כשאני
מגיעה לשם, אני עדיין נסערת. אני מגיפה אחרי את הדלתות המתקפלות.

 

לנשום. זה הבית שלי ואני מרגישה כמו בבית. כל כולו מלבנים וריבועים. המטבח הוא קובייה לבנה גדולה כמו מערכת כלי הקורנינג של אמא. ארונות לבנים גבוהים, חלקם עץ חלקם זכוכית, מתנשאים מעלה לעבר מלבני הבדולח הארוכים של הצוהר. ליד המקרר ניצב שרפרף מדורג, כי רק אבא גבוה מספיק להגיע למדף העליון של הארונות בלעדיו. על פני קיר שלם ערוכים מדפים של ספרי בישול, מלבנים מבהיקים של צבע סגורים מאחורי דלתות זכוכית שמגינות עליהם מאוויר המטבח. הספרים של אמא משמאל, שלי מימין. רצפת אריחים רבועים שחורים־לבנים משתרעת לעבר הקיר הנגדי, שם יש כיור עמוק רחב שבעצמו עשוי מלבנים. הדלפקים הלבנים הרחבים מלבניים, וכן אריחי הרכבת המחפים את הקירות מעליהם. במרכז ניצב שולחן הקצבים של אמא, שבעבר היה שייך לאמהּ, עמוד עץ מלבני פחוס קלות במרכזו משימוש של שנים. על אדן החלון המרובע היחיד יש גינת תבלינים קטנה, ארבעה עציצים רבועים בשורה: עירית, מנתה, רוזמרין, תימין. כל קיר שאינו מכוסה מדפים או ארונות מחופה לבנים מלבניות. אחרים מכנים אותם קירות לבנים חשופים, אבל לא אני. הם צבועים לבן, כלל לא חשופים.

 

אני בועטת את הנעליים וחשה אריחים קרירים תחת רגלי היחפות. יותר טוב.

 

זמזום הקולות הזרים מחלחל מבעד לדלתות המתקפלות. אני מדמיינת את אבא ליד הכירה במדי מנתחים, כתפיים שחוחות, רוכן מעל סיר עם מרק הלחם של נונה ובוחש. הוא גבוה כל כך. אני לוקחת את זמזום הקולות הזרים ומנסה לשנות אותו, להפוך אותו לשיר שהוא מזמזם חרש בזמן שהוא בוחש.

 

כל האנשים האלה. כל הנעליים האלה. אני צריכה לחסום את המון הגופים, את קרבתם, את שאונם.

 

הספרים של נונה בצד שלי בארון ומסודרים בסדר אלפביתי. אני שולחת יד למדף התחתון, לשִדרה אפורה דהויה הנושאת את השם אוצרות טוסקניים.

 

כשאני פותחת אותו, נשמטת מתוכו כרטיסייה עם מתכון בכתב יד. בראש הכרטיסייה נכתב הריבּוֹליטה הטובה ביותר בכתב משוחרר, מסולסל. אף פעם לא למדתי איטלקית. בלוויה שלה למדתי לראשונה שמרק לחם וריבוליטה זה אותו דבר. אחר כך חיפשתי את המילה במילון. היא הופיעה באותו עמוד עם ריב וריבוזום וריזוטו.

 

הלב שלי עדיין פועם מהר מדי. אני מתעמקת במתכון ומניחה לו למלא את מחשבותי. אני מניחה להוראות להשתלט עלי, צעד אחר צעד אחר צעד, עד שהזמזום מתחיל לגווע לדממה.

 

אני שולפת את הסכין ממתקן העץ, נזהרת מקצהו, ומניחה אותו ליד קרש החיתוך בזמן שאני מביאה את השום והבצל. את השום יש רק למעוך תחת הצד הרחב של הסכין ולקלף. אני מניחה את הצד השטוח של הלהב על שן השום ומנחיתה עליו אגרוף. היא משמיעה קול ריסוק מספֵּק.

 

עם הבצל העסק קצת יותר מורכב. לאט, בזהירות, אני חוצה את הבצל במרכז כדי ליצור פאה שטוחה ומחליקה את אגודלי תחת הקליפה הזהובה־חומה היבשה, חושפת את הלבנבנוּת החלקה תחתיה. אני מניחה את מחצית הבצל הקלופה על צדה השטוח על קרש החיתוך ומשתמשת בקצה הסכין כדי לקטום את ראשו וזנבו. אני מכנסת את אצבעותי פנימה כדי להרחיק אותן מהלהב. במתכון נכתב "קצוץ גס", אז אני חותכת פרוסות עבות, אחר כך מחזיקה היטב את פרוסות הבצל בזמן שאני חותכת שוב בכיוון השני. אני לא ממהרת. הסכין נוקש חרש על קרש החיתוך. הצליל מרגיע אותי. יש בו מקצב. בצל ושום בסיר. אני מטגנת אותם בשמן. מעיינת שוב בהוראות.

 

אני מביאה קופסאות שימורים ופותחת אותן. מסננת את השעועית מהמים, שוטפת אותה. המתכון דורש עגבניות משומרות שמועכים ביד, אז אני מחזיקה כל אחת מהן מעל הסיר ולוחצת באגודלי את הבשר הרך, סוחטת את המיץ לפני שאני קורעת את העגבנייה לפיסות. המיץ בקופסה קר משהייה בארון. הידיים שלי גרגריות מריטוש העגבניות. משהו, אולי החומצה, מגרה את עורי. אני שוטפת את ידי ומייבשת אותן במגבת הלבנה שתלויה ליד הכיור.

 

אני שוטפת ומייבשת את כרוב העלים, מסירה כל שִדרה, פורסת את העלים לרצועות דקות. מכניסה לסיר. בוחשת. חותכת קוביות מכיכר לחם כפרי בצורת פוטבול. קוביות מכיכר מעוגלת, עניין לא פשוט, אבל אני עושה כמיטב יכולתי. הכול נכנס לסיר. חשבתי שאני זוכרת גבינה במתכון, אבל כשאני מעיינת בו שוב, אני לא רואה גבינה. מלח, פלפל. אני מנמיכה את האש כדי להביא את המרק ממצב של רתיחה משולהבת לבעבוע מתון. זאת ההוראה האחרונה. הניחוח המנחם, הקרמי, הפיקנטי של ריבוליטה מיתמר. אני שואפת עמוק.

 

אני פותחת את מגירת הסכו"ם כדי להוציא כף, כשאני מבחינה בה.

 

על השרפרף המדורג בפינת המטבח, ליד המקרר, יושבת נונה. היא לובשת סוודר רחב בגוון צהבהב ומכנסי ג'ינס משופשפים עד לובן.

 

נונה מתה לפני עשרים שנה.

 

ואף על פי כן, הנה היא שם. לובשת את מה שלבשה ונראית כמו שנראתה בשנת 1991.

 

ביגוני התחלתי להזות. אני בטח הוזה.

 

"שלום, אוּצֶ'לִינה," היא אומרת.

 

הכינוי שלה עבורי, ציפור קטנה, היישר מהפה שביטא אותו. אני הוזה גם את הקול. נמוך, חד, מוכר. בפעם הראשונה שטעמתי אספרסו חשבתי, ככה נשמעת נונה. זו היא. נונה כל כולה, חד וחלק. ממש כאן, יושבת במטבח.

 

לא ייתכן שהיא כאן, לא ייתכן, אבל היא כאן.

 

"את מופתעת?" אומרת נונה. "אבל זה אַת להביא אותי כאן."

 

האנגלית הלא מלוטשת שלה. שׂער המלח־פלפל, דפוס הצמיחה לאורך קו השיער, ללא שינוי. אותו סוודר, מופשל עד מרפקיה, כל שורת עיניים צהובות הדוקה וישרה כמו גרעיני תירס על הקלח. אותן נעלי "קֶדס" לבנות־לשעבר. היא נראית כמו שהיא אמורה להיראות. אלא שהיא לא אמורה להיראות כלל.

 

"אל תפחדי," היא אומרת, ועד שאמרה את זה לא פחדתי, אבל עכשיו אני מפחדת, והייתי בורחת משם, אלא שהדרך היחידה החוצה היא בין המון זרים שרוצים להניח את הידיים המזיעות הפולשניות שלהם עלי, ובהתחשב בזה אין לי למעשה דרך מילוט.

 

אני נסוגה עד שארונות הזכוכית בגבי ואומרת, "נונה, מה קורה? למה את כאן?"

 

"את מביאה אותי עם הריח של ריבוליטה, ואני מביאה את ההודעה," היא אומרת. "אני באה להגיד לך. אל תיתני לה."

 

"לה? למי?"

 

הדלתות המתקפלות נפתחות בתנופה. אוויר קריר יותר, רענן יותר, נוהר פנימה, ואיתו קול מלמולי הפולשים שגווע כשהדלתות נסגרות. אני שומעת נעל אחת מכה באריחים הרבועים של רצפת המטבח, אחר כך נעל שנייה. אני לא יכולה לאטום את אוזני, אז אני עוצמת את עיני.

 

"מה מריח כל כך טוב?"

 

דממה.

 

'יני, מה את עושה? את מבשלת משהו, בשביל מה? את בסדר?"

 

אני פוקחת את עיני רק כדי סדק. נונה איננה. אני רואה את הנעליים בצבע שמרים של דודה קוני. אני מריחה את ריח הבירה שלה. ואז, באיחור, אני רואה את האצבעות שלה, נשלחות לעברי.

 

מגע.

 

כשמישהו נוגע בי לא טוב, זאת לא תחושה. זאת לא שנאה או פחד או כאב. זאת רק חשכה ומזמור בתוכי: לברוח/לברוח/לברוח.

 

אני נמלטת משם, הודפת את קוני בדרכי, אני חשה בעצם תחת בשר הכתף שלה, כמו העצם בקצה ירך חזיר, וכמעט מועדת על המדרגה מטה אל החדר הבא, וכולם שם, לא רק נעליים, אלא ברכיים ומרפקים ובתי חזה ופיות פעורים. אני חייבת לצאת מכאן, אבל כולם עומדים בדרכי. אני נדחפת ביניהם. אני חשה עור לוהט כתנור, עור חלקלק כמו בשרו של דג, עור לח כמו כבד עוף, כולם סביבי. לבי הולם בפראות, עם מקצב המזמור לברוח/לברוח/לברוח. לא בא בחשבון לעשות את כל הדרך למעלה. צריכה מה שהכי קרוב.

 

אני נכנסת לארון המעילים וסוגרת אחרי את הדלת מהר מהר מהר ומפנה את גבי לפס האור הדקיק הבוקע מתחת לדלת. אני לוקחת את מגפי הגשם של אבא. הם מתחככים זה בזה בקול ציוץ כמו גושישי גֶּבֶן. אני כורעת על ברכי, מניחה אותם בחיקי ותוחבת פנימה את ידי. הייתי מעדיפה נעלי עור, אבל הריח הישן של זוג מגפי הגומי המסוימים האלה הוא עדיין ריח של אבא.

 

הבצלים, אני זקוקה לרעיון הבצלים, הוא מרגיע אותי. אט־אט מזהיבים. פולטים את הניחוח המוכר, שרידים אחרונים לחריפותו הגולמית מהולים ברמז למתיקות שתבוא. אני מצמידה את מצחי לברכי, מועכת את המגפיים בין החזה לירכיים. המצח שלי חם. הברכיים שלי חמות. רצועות ארוכות ודקיקות שגולחו בפורס הירקות, חצאי סהר מוצקים תחילה שעם הזמן הולכים ומתמוססים. עוד מלח? לא, רק סבלנות. בוחשים. ממתינים. מווסתים את עוצמת האש. ממתינים. בוחשים.

 

אור שוטף פנימה. אור אמיתי.

 

"אוי, ג'יני, בבקשה." זה קולה של אמנדה. הקול שלה כמו מיץ תפוזים, מתוק אבל חד. ברגע זה הוא מֵימי וניחר מרוב בכי. אני משפילה מבט ורואה את הנעליים שלה, מבריקות ושחורות כמו שקיות אשפה. החרטומים המחודדים יוצרים משולשים על רקע הרצפה.

 

"אני מצטערת," אני לוחשת. אני מנסה לסגור את הדלת, אבל המגף על היד שלי מונע בעדי. החרטום הרחב והמעוגל של המגף נחבט לשווא בדלת.

 

היא רוכנת אלי, מדברת רכות. "את יכולה לעשות את זה," היא אומרת. "היית בסדר עד עכשיו. בסדר גמור."

 

אני מנידה בראשי לא, לא, לא. לא הייתי בסדר. היא לא יכולה לדעת את זה. היא רואה רק מבחוץ. וזה בכלל לא כמו שאני מרגישה.

 

היא מניחה יד אחת על חרטום המגף. היא אומרת, "את מוכנה לצאת? זה לא יימשך עוד הרבה זמן, אני מבטיחה."

 

"לא," אני אומרת.

 

היא מניחה את ידה השנייה על המגף השני. אבל הידיים שלי מוגנות. אני לא מרגישה שום דבר.

 

"זה קשה מספיק גם ככה," היא אומרת. "אני בקושי מחזיקה מעמד, ואני לא יכולה שתקרסי לי עכשיו, נוסף על הכול. את לא מבינה? את לא תופסת איך זה נראה?"

 

אני פותחת את הפה להתנצל שוב כשצפצוף חד מטביע את הקולות כולם. הידיים של אמנדה נעלמות תחילה, אחר כך בהונותיה. אני שונאת רעש, אבל את הרעש הזה אני מכירה, והיא יכולה להתמודד עם זה. אני מפתלת את מפרק היד, תופסת את קצה הדלת בעקב המגף וכך מצליחה לסגור את הדלת, ואף שאני עוצמת את עיני כנגד האור, אני יכולה להריח את העשן באפי, ריח חריף, מפוחם. צמחי, לא כימי. קולות כעוסים. אמנדה צועקת, "אין מה לדאוג, זה רק במטבח, זה בסדר."

 

אמנדה תמיד מטפלת בעניינים, בכל מה שקורה. היא כמו אמא במובן הזה. לבטוח בה זה כמו להירגע באמבטיה חמה. או כמו שהרגשתי כשנהגתי לעשות אמבטיות חמות. אני כבר לא עושה, כי טבילה במים חמים גורמת לי להרגיש כמו מרכיב במתכון. ביצה, אטרייה, לובסטר. עכשיו אני עושה מקלחות.

 

אני נצמדת בחוזקה לדופן הארון ונושמת עמוק. צפצוף האזעקה פסק, וכעת נשמעים רק קולות פטפוט. אני מדחיקה את השאון. מתרכזת בתחושה של ידי במגפי הגשם, בקרבה החמימה סביבי. בתחושה שאבא לידי. נוכחות משקיטה. מצד שני, כשאני חושבת על אבא, אני חושבת על רוחה של נונה, איתי במטבח. מציאותית כל כך.

 

האזהרה שלה.

 

אל תיתני לה.

 

אני הודפת את גופי כנגד דופן הארון, אבל אין מקום רחוק יותר או חשוך יותר לסגת אליו. אני מותחת את אצבעותי עמוק־עמוק לתוך חרטומי המגפיים של אבא. אני עוצמת את עיני וחושבת על בצלים, איך עם הזמן הם משתנים בדרכים צפויות ומצופות, אם מטפלים בהם כמו שצריך. אם עושים את זה נכון, אין הפתעות. אמא אמרה,
אי־אפשר להפיק דבש מבצל, אבל מתברר שבמובן מסוים אפשר.

 

היו לי בחיי ימים טובים ורעים. ימים אומללים. ימים כאובים. ורעים ככל שהם הימים הרעים, יש בהם חמלה. כל אחד ואחד מהם מגיע לקצו.

 

ותודה לאל, גם היום הזה

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.